הקריקטורה "שרוליק" של דוש, הייתה במשך שנים, ה"אייקון" – הצורה הישראלית, צורת הישראלי, מטבע הדמות, מסכת הישראליות. היה זה גיבור שנולד בשנת 1951, עת צייר אותו דוש לראשונה.

שרוליק הוא דמות עממית לחלוטין, נטול רשמיות, נטול מעמד חברתי הכרוך בכסף, הכוח, בשררה – אין בו שומן, זיפים, צלקת ניצוץ זדוני בעיניים, עקמומיות  פה, סנטר כפול. שרוליק מתבגר עם ההתרחשויות והמאורעות במדינה הצעירה, מתגייס לצבא, מכתיף ברישול עוזי, לוחם, מתרץ את עצמו באוזני העולם ובעיני עצמו. אך לא מעבר לכך, לא נוספות לו שנים מעבר לבן עשרים ומשהו, זהו גבול השרוליקיות. אמר עליו דוש "הייתי רוצה לשמור את ישראליק (כל קרא לשרוליק בשנותיו הראשונות), כמו שהוא עכשיו, נער קטן, תמים וחצוף. הוא ימשיך ללכת במכנסיים קצרים, לא יגדל שפם, לא ידבר בקול עמוק, לא יתחתן, לא יעזוב את הבית – ונוכל תמיד להושיב אותו על הברכיים, שיספר לנו סיפורים.

דוש מביט בו, באותו ילד, במבט משתאה, ודרכו מבטא את הרצון העז להיות "אנחנו", עם של שרוליקים חדשים. הצבריות של שרוליק טומנת בחובה מהפיכה שלמה בדמות היהודי, היותו לפתע בן המקום, עברי, ישראלי. שרוליק לא עשה את המהפכה, אלא נולד לה, מתוכה כהגשמתה. על כן שרוליק הוא לעד ילד – בן של, נכד של, מביטים בו מנקודת מבטם של הורים והורי הורים, מבוגרים וזקנים, אשר העניקו לו את שרוליקיותו. הם אלה שמשתאים ממנו, גם מחוצפתו, מעצמאותו, מחינניותו, מהיותו פתאום משהו אחר. מופתעים ממנו גם אם אינו אלא, ובבירור, צאצאם וממשיכם. 

הסמליות של שרוליק לקוחה ממה שכבר התקבל – התלבושת, הסנדלים, הכובע, המכנסיים הקצרים, הבלורית, החולצה ששוליה בחוץ, תרבות הנוער המפותחת שהדור הראשון של הצברים היו עדיין קרובים אליה. בשל ראשוניותה שרוליק של דוש הוא לא רק דמות המעניקה תוקף (כמו הדוד סם האמריקאי) אלא גם דמות המבקשת תוקף, מחפשת תמהה,
מחייכת, וכמו ילד, לא ממש יודעת מה היא, חדשה לעצמה. זו גם לא דמות המייצגת, על פניה, מסורת, שורשים, אגדה שנמסרה מדור לדור והתגבשה לסמל, אלא היא יצור חדש, ילד שעוד לא ברור איך יגדל.

שרוליק לא היה מלך ולא סמל עתיק אלא קריקטורה, מעין פוסטר ציוני ישראלי הנושא את מורשת הדמות החדשה, המופת הצברי – ישראלי. זהו העיקרון "המייצג" של שרוליק – עיצוב ישראל והישראליות כגיבורי תרבות. שרוליק שיקף לישראלים מי הם לעצמם והפך כל ישראלי לשרוליק.

(מתוך קטלוג התערוכה "דוש" במוזיאון ארץ ישראל – אוצרת: מיכל ברושי)